אחת ההוצאות הכבדות ביותר בתביעות רשלנות רפואית היא העלות של חוות דעת רפואית-משפטית. מטופלים רבים שנגרם להם נזק ברור (למשל, רופא שעקר את השן הלא נכונה או מנתח שהשאיר פד גזה בבטן) שואלים את עצמם: "הרי הרשלנות כל כך ברורה, למה אני צריך לשלם עשרות אלפי שקלים למומחה רפואי רק כדי שיגיד את המובן מאליו? האם אי אפשר פשוט להגיש את התביעה ולתת לשופט להחליט?".
התשובה הקצרה היא: ככלל, לא. החוק מחייב צירוף חוות דעת רפואית. עם זאת, ישנם חריגים נדירים שבהם ניתן לעקוף דרישה זו. במאמר זה נסביר מדוע חוות הדעת היא קריטית, מתי ניתן לבקש פטור, ומהו הכלל המשפטי של "הדבר מדבר בעד עצמו".
הכלל: אין תביעה ללא חוות דעת מומחה
תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, קובעת בצורה מפורשת: בעל דין שרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטעמו, חייב לצרף לכתב התביעה חוות דעת של רופא מומחה.
מדוע החוק כה נוקשה?
1.שופטים אינם רופאים: השופט היושב בדין הוא מומחה למשפטים, לא לרפואה. הוא אינו יכול לקבוע בעצמו האם החלטה רפואית מסוימת הייתה סבירה או לא, והוא זקוק לרופא מומחה ש"יתרגם" עבורו את המונחים הרפואיים ויקבע את הסטנדרט המקובל.
2.סינון תביעות סרק: הדרישה לחוות דעת נועדה למנוע הצפה של בתי המשפט בתביעות חסרות בסיס נגד רופאים, שעלולות לפגוע בשמם הטוב ולגרום ל"רפואה מתגוננת".
3.הוכחת הקשר הסיבתי: גם אם ברור שהרופא התרשל, רק מומחה רפואי יכול לקבוע באופן מדעי שההתרשלות הזו היא זו שגרמה לנזק הספציפי של התובע.
תביעת רשלנות רפואית שתוגש ללא חוות דעת מומחה – תימחק על הסף על ידי בית המשפט.
החריג הראשון: פטור מטעמים מיוחדים
תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבית המשפט לפטור תובע מהגשת חוות דעת רפואית, אך מדובר בחריג נדיר מאוד שניתן רק ב"טעמים מיוחדים שיירשמו".
מתי בית המשפט עשוי לאשר פטור כזה?
•חיסרון כיס קיצוני: כאשר התובע סובל מעוני חמור ואינו יכול לממן חוות דעת (שעלותה נעה לרוב בין 15,000 ל-30,000 ש"ח), ובית המשפט משתכנע שיש לתביעה סיכוי טוב. במקרה כזה, בית המשפט עשוי למנות מומחה מטעמו ולחייב את הנתבע (בית החולים) לשאת בעלות הביניים, או לפטור את התובע זמנית.
•סירוב גורף של מומחים: במקרים נדירים שבהם מדובר בתחום רפואי צר מאוד בישראל, ואף מומחה אינו מסכים להעיד נגד עמיתיו למקצוע ("קשר השתיקה").
חשוב להבין: גם אם ניתן פטור מהגשת חוות דעת מטעם התובע, בית המשפט ימנה מומחה רפואי מטעמו כדי שיכריע בשאלות הרפואיות. כלומר, המשפט לא יתנהל ללא חוות דעת כלל.
החריג השני: "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין)
מה קורה במקרים שבהם המטופל היה מורדם, התעורר עם נזק חמור באיבר שלא היה קשור לניתוח, ואין לו מושג מה קרה בחדר הניתוח?
במקרים כאלו, נכנס לתמונה כלל משפטי הנקרא "הדבר מדבר בעד עצמו" (Res ipsa loquitur). הכלל קובע שאם מתקיימים שלושה תנאים, נטל ההוכחה מתהפך ועובר לכתפי בית החולים:
1.לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק (למשל, כי היה תחת הרדמה מלאה).
2.הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו (למשל, מכשור רפואי בחדר הניתוח).
3.אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.
האם זה פוטר מחוות דעת?
לא לחלוטין. גם כדי לטעון ש"הדבר מדבר בעד עצמו" (למשל, שכוויה קשה בירך במהלך ניתוח עיניים אינה סיבוך סביר אלא תוצאה של רשלנות), לרוב נדרשת חוות דעת רפואית ראשונית שתתמוך בטענה זו. עם זאת, במקרים קיצוניים וברורים מאליהם (כמו כריתת הרגל הלא נכונה), בתי המשפט עשויים להסתפק בתיעוד הרפואי הבסיסי כדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבע.
רשלנות שאינה דורשת מומחיות רפואית
ישנם מקרים גבוליים שבהם הרשלנות אינה נוגעת לשיקול הדעת הרפואי הטהור, אלא למנהל תקין או לוגיסטיקה.
למשל:
•חולה נפל מאלונקה במסדרון בית החולים כי האחות לא הרימה את מעקה הבטיחות.
•בית החולים איבד את מבחנת הביופסיה של המטופל, ולכן הוא נאלץ לעבור ניתוח חוזר.
במקרים אלו, ייתכן שהתביעה תסווג כ"תביעת נזיקין רגילה" ולא כ"רשלנות רפואית", ולכן הוכחת עצם ההתרשלות (הנפילה או אובדן המבחנה) לא תדרוש חוות דעת של רופא. עם זאת, כדי להוכיח את הנזק הגופני שנגרם כתוצאה מהאירוע (למשל, שבר באגן עקב הנפילה), עדיין תצטרכו לצרף חוות דעת של אורתופד.
סיכום: אל תוותרו על חוות דעת
ניסיון לחסוך בעלויות ולהגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת מומחה הוא הימור מסוכן שכמעט תמיד מסתיים בדחיית התביעה ובחיוב התובע בהוצאות משפט כבדות. חוות הדעת היא ה"נשק" המרכזי שלכם בבית המשפט.
במשרדנו, אנו בוחנים כל מקרה ביסודיות לפני שאנו ממליצים ללקוח להוציא כספים על חוות דעת. אנו עובדים עם המומחים הרפואיים המובילים בישראל, ונדאג להפנות אתכם למומחה המתאים ביותר למקרה שלכם, כדי לבנות תיק תביעה חזק ומנצח.
